chocolate chip cookies
בכל אחד מאיתנו מסתתר עוגיפלצת קטן. מכירים את התחושה של הרצון העז למשהו מתוק, אבל לא משהו כבד ולא משהו גדול. פשוט לאיזו עוגיה (עוגיות, יותר נכון) עגלגלה, טריה, מתוקה, קראנצ'ית, חמאתית ועם שוקולד צ'יפס. מכירים? בודאי שמכירים. ואז אוכלים עוגיה אחת קטנה ועוד אחת ועוד אחת.. רגע. אז אכלנו כבר 3 עוגיות, ובדיעבד היינו עושים את אותו הדבר, אז למה לא לאכול עוגיה אחת ג-ד-ו-ל-ה?
לא, המסך לא התכווץ. וגם הפונט בגודל נורמלי לפוסט. העוגיות פשוט גדולות. לכם זה מזכיר את ניו יורק? לי זה מזכיר את לונדון. בית קפה מקסים וחמים מעל אגם קטן (ויסלחו לי הבריטים, אני ממש לא זוכרת היכן בדיוק). מבחוץ קירות עץ בצבע ירוק בקבוק. מבפנים - אין גשם (שזה כבר נעים) וחם. על הדלפק מונחים הרבה סוגים של עוגיות יבשות וריח מעורר של קפה באוויר. בין העוגיות היתה ערימה של 5-6 עוגיות שוקולד צ'יפס, בגודל שיש שיטענו שיספיק לשניים. משום מה, זה זיכרון קסום כזה שנשאר לי מהטיול ההוא. זיכרון כזה שעולה עם טשטוש קל, כאילו מאיזה סרט ישן. אגב, את העוגיות האלו לא אכלתי. קנקן (שנראה באופן מבלבל כמו כוס שתיה גדול) של פרפוצ'ינו (או משהו כזה) ששתיתי בסטארבאקס, שיבש לי את הצורך במתוק. בפריז זה לא היה קורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה