כשאני חולה, אני לא ממש מתפקדת. בסופ"ש האחרון לא הייתי במיטבי (ובעצם גם עכשיו) וזה נורא תסכל אותי שאין לי כוחות להרים את עצמי מהספה ולהכין משהו.. כל דבר.. לא יכולה. במשך היום זפזפתי בין הערוצים וניסיתי להעסיק את עצמי כדי לא לחשוב "מה את יושבת ומתבטלת? קומי עכשיו ותכיני איזו עוגה..!".זה עבד במחצית הראשונה של היום. בערב כבר לא יכולתי ונכנסתי למטבח בניסיון להכין דבר או שניים. כנראה שהחולי שיבש לי את ההיגיון, כי הדבר שלכבודו כינסתי את עצמי היה פרלינים.
כמו שסיפרתי לכם בפוסטים קודמים, אני לא בתחום הפרלינים. הטימפרור מלכלך לי את כל השיש.. אבל הייתי חייבת, מזוכיסטית שכמותי. וכשחייבים, חייבים. החלטתי לא לתת לשוקולד לנהל אותי, אז הלכתי על טימפרור בשיטת ההזרעה. הגנאש היה מריר-פסיפלורה שחמיצות הפסיפלורה והשוקולד המריר היו לטעמי. אז הכנתי גנאש, יצרתי מרובעים, טימפררתי, טבלתי וקישטתי את הפרלינים. לקח לי הרבה זמן עד שהיגעתי לשלב הסיום (שהוא הרבה מים חמים בכל הקערות, המריות והמזלגים, פשוט אין דרך אחרת טובה יותר להיפטר משאריות השוקולד). אם הייתי מרגישה יותר טוב, אני מתארת לעצמי שהייתי מסיימת במחצית הזמן, אם לא פחות.
בסופו של דבר הפרלינים היו מוכנים ולי כבר לא היה כח לצלם אותם. סידרתי את כולם בקופסא והלכתי לנוח. אין שמץ של היגיון. הרווח מהתמונה לא היה הפעם. לא היה הפסד, אבל הצילום הפך לחלק בלתי נפרד מתהליך העבודה ופסחתי על שלב זה לכן זה מרגיש לא גמור. כמו שכולם יודעים, תמונה אחת שווה לאלף מילים. לא יכולתי לוותר על תמונה בפוסט הזה, אז שילבתי תמונות של אשכולית אדומה מקסימה שנקלעה לדרכי לפני חודשיים, אולי קצת יותר. את הפרלינים תנסו לדמיין.
